איך הפכו הפושעים לסלבים?
בכירי עולם הפשע הפכו לכוכבי תקשורת שאנו שמחים לעקוב אחריהם, ולהדביק להם כינויי הערצה
אולי בקרוב לא נתאפק ונעניק להם פרס על מפעל חיים?
בכירי עולם הפשע הפכו לכוכבי התקשורת ואנחנו שמחים לעקוב אחריהם, ולהדביק להם כינויי הערצה,
אולי בקרוב לא נתאפק ונעניק להם פרס על מפעל חיים?
במחנה יהודה, פתח תקווה של שנות ה-50, אפשר היה למצוא הערצה מקיר אל קיר לבוסי (שם בדוי, כי אני פחדן) האח של אביתר המפגר. לבוסי היה אופנוע הארלי דווידסון אותו אפשר היה לשמוע מהכניסה לפתח תקווה, בית החולים גהה, ועד ליציאה ממנה, בית הקברות בסגולה. למי עוד היה אופנוע בימים ההם? לבוסי היו גם שרירים המונחים על הכתפיים כמו גבעות חול נע וכשהיית מתקרב אליו היית רואה וואחד עורף, רחב יותר מהכתפיים, שהיו רחבות כמו אוטוסטראדה, שבפתח תקווה של אז עוד לא ראינו.
בוסי זה היה מקור להערצה בלתי נדלית וכל פתח תקווה עשתה לו כבוד. האגדה מספרת שהוא התערב שביכולתו להרוג חמור בראסייה אחת. אז הוא החזיק לו את האוזניים ובחבטת ראש אחת החמור התפגר בפני קהל מעריצים שהפך לאפר לרגליו. אין ספק שהאיש היה הנערץ ולא שינה לאף אחד שבשעות הפנאי שלו, לא היה הורג רק חמורים אלא גם יצורי אנוש כמוני וכמוך.
בשנות ה-50 של ילדותי הפתח תקוואית, להיות אחד כמוהו היה להיות כמעט אלוהים. המושג “סלב” לא היה קיים ולכן השתמשנו באלוהים בשביל להסביר את מהות הסלבריטאות.
בתור ילד אני זוכר שפחדתי מהאיש הזה עם הגוף המפחיד והעיניים מזרות האימה. מאז עברו השנים, ובגרתי. למרות שחשבתי שהדברים נראים אחרת בעולם הגדול, גיליתי למרבה ההפתעה שלא כן.
בישראל הפכו ראשי הפשע לסלבים הגדולים ביותר. יש כבוד. הם כוכבי תקשורת לכל עניין ואנחנו שמחים לעקוב אחר מעשיו של כל אחד מהם. לאחד מדביקים את המושג “אציל”, לאחר מכינים כבר תואר אבירות.
אולי בקרוב לא נתאפק ונעניק לגדולי הפשע פרס על מפעל חיים, אולי אפילו פרס ישראל לפשע המתקדם. אם לאמנים נותנים,
למה לא לפושעים?
הרי סלב הוא סלב וזהו זה! לא?
בשנות ה-80 כתבתי מאמר שפורסם ב”רבעון לעבריינות וסטייה חברתית” על המקביל בין האמן והעבריין, האמנות והעבריינות. המאמר עסק בעולמו של האמן מול עולמו של העבריין המציג את “אמנותו” כחלק מהצגת ה”אני” שלו. האמן המתריס בפני החברה את אמנותו כזרז לשינוי ולשיפור והעבריין ההופך את פעילותו להתרסה הרסנית בפני החברה. עבור השניים הצגת ה”אני” היא עניין יסודי ועמוק. זה מציג ביצירתיות את אמנותו המובילה לחיוב וזה עוסק ביצירתיות המובילה לשלילה. עמדתי על הקרבה החברתית הנוצרת לפעמים בין עולם האמנויות לעולם העבריינות.
בימים ההם עוררו דעות כגון אלה השתוממות ופליאה. לא שיערתי אז שלקראת סוף העשור הראשון של המאה ה-21 הדברים ייראו כפי שהם נראים היום.
ככל שאתה יותר מדופלם בעולם הפשע, אתה הופך ליותר “מקובל” בחברה. מי מאיתנו לא העריץ כמעט באופן גלוי את האופנובנק? הערצת הפשע והפושעים הולכת וממלאת את עולמנו הספרותי והקולנועי. רבים יאמרו בהרמת כתפיים: “מה אנחנו לעומת אמריקה?”
אך נדמה שחלק מעולם הפשע הפך לנכס כלכלי כזה או אחר. אפילו הסמים הנתפסים על ידי אנשי החוק נאמדים בערכים כספיים ולא בערכי הנזק שיכלו לגרום לצרכניהם. “היום נתפסה כמות סמים בשווי של מיליוני דולרים” יכריזו הכותרות. לא יזכירו את העובדה שכל מנת סם יכולה לרצוח נער המשתמש בה. כך קיימת האדרה והערצה של היכולות וה”תחכום” והתעלמות מהתוצאות ההרסניות והנזקים הנגרמים.
מי חשב שעולם הפשע יתפוס מקום כל כך מרכזי בחיי הידוענות של החברה שלנו? דגל מחנה יהודה נישא אלי ציונה ומאז מחנה יהודה של ילדותי כבר לא הורגים בנגיחה, העסק הרבה יותר מתוחכם ומיועל.
כבר לא צריך לתת ראסייה לחמור בשביל כבוד, אפשר פשוט להרוג אזרחית על החוף. וכששלושה פושעים עושים שפטים בפושע אחר מתוך החבורה, אנחנו מוצאים את עצמנו מרחמים על “המסכן” שחטף מכות מוות מחבריו. הוא הופך לאנדר דוג ומי כבר זוכר שהיה חלק ממערכת מזיקה והרסנית?