השבוע רצחו, בדם דתי קר, בעיראק, את שגריר מצרים
איהב אל שריף.
איש מתוחכם בתמימותו, אולי איש תמים בתיחכומו.
היה ראש המשלחת המצרית בשגרירות מצרים בישראל,
מעין ממלא מקום לשגריר מצרים, אחרי הניתוק.
האיש צלם, אמן, אינטלקטואל, נעים הליכות, עדין בתקיפותו ותקיף בעדינותו.
הפכנו לידידים קרובים, אני מנהל תיאטרון, הוא אוהב אמנות נלהב.
דוקטור לספרות, למד בסורבון, איש יודע הליכות, איש מהלך בידיעות.
כשהפכנו למכרים, שנפגשו בכמה אירועים דיפלומטיים,
הפכנו את שיחתנו לעמוקה יותר ומחפשת יותר את הקשר האישי.
לא היה קשה ליצור קשר חם עם האיש ובתוך זמן קצר.
היה לי מוזר לראות את שגריר מצרים, הוד מעלתו,
מגיע למשרדי ללא תאום, אפילו ללא בירור אם אני נמצא או לא.
היה מופיע עם ספר בידו: "אהלן יוסי."
היה מבטי בפני המתפלאים ומחייך בפה מלא שיניים מצריות לבנות:
"הפתעתי אותך?" היה משתובב בצחוקו הדקיק.
" האמת, אני לא בכל יום רואה שגריר המגיע ללא תאום..." חייכתי נבוך.
אבל אני כאן על תקן חבר שלך, לא על תקן שגריר.
בהמשך ידידותינו הבעתי בפניו את כאב ריחוקי מתרבותי העיראקית,
עניין שהיה מונח כשקית של כאב מאדים על עורפי.
הוא לא פסק מלהתלהב כשדיבר על התרבות העיראקית וכאב את נפילתה בימים אלה של סדאם חוסיין.
כל ניסיונותיי לדבר אתו ערבית עלו בתוהו שפת ילדותי הנשכחת.
איטס אול רייט אין אינגליש טו" היה מרגיע את מבוכתי כשניסיתי שוב ושוב לדבר אתו ערבית.
"הערבית שלך, היא בכלל לא ערבית, זה כמו יידיש . זה שפה של יהודים. ואתה משתמש בשפה של ילדים. ככה כנראה דיברו אתך הורייך." היה צוחק. "... אבל אני מת על התרבות העיראקית, היא עמוקה, היא צלולה, המוסיקה, השירה, המנהגים" לא חדל מלהתלהב, כאילו מחמיא לי, ואני ישראלי ששכח בכלל מה היא תרבות עיראקית.
"וואללה אני לא עוזב את הארץ הזאת עד שאתה לא תהיה שר התרבות הישראלי."
היה מתבדח אתי בעליצות.
"אני הולך להיות השגריר הישראלי הראשון בבגדד" הייתי מחזיר לו.
"אתה כל כך אופטימיסט שזה מלהיב. אולי מדכא. בעצם בין המלהיב למדכא" היה מקדיר.
היה מביט בי בחיוכו הבוחן וממשיך: "... אתה באמת מאמין שיהיה פעם שלום בין ישראל לעיראק?"
"אם לא הייתי מאמין, לא היית לי סיבה לחיות" החזרתי ברצינות שהפחידה אותו והעיבה על קמטי פניו הדקיקים"
"וואללה, אם לא תהיה שגריר בעיראק, תהיה, לפחות, שר התרבות בישראל" המשיך להתעקש.
הוא היה מופיע בכל פתיחת תערוכה ובכל אירוע בתיאטרון כנאמן תרבות לכל עניין.
יצאנו מספר פעמים לבלוי כזה או אחר. ופעמיים יצא אתי לאור יהודה.
"אני רוצה לראות עיראקים" היה חוזר.
בפעם הראשונה, התעניין במרכז מורשת בבל. קבענו מפגש לביקור במקום.
מרדכי בן-פורת ששמע על הביקור של "הוד מעלתו" הפך את המפגש הבלתי אמצעי והחברי שלו ושלי לביקור רישמי.
"מרדכי בן-פורת הזמין אותך לביקור רישמי במוזיאון, במרכז המורשת ואחר כך לארוחת צהריים עיראקית אסלית" מיהרתי להודיע לו בטלפון.
"מי???" צרחתו הדקה בשפופרת הטלפון כמעט החרישה אותי.
"מרדכי בן-פורת" עניתי לו מרחיק את השפופרת.
"וואללה יוסי, אתה מצחיק," אמר לי במצרית המתגלגלת שלו.
"... אתה לא מפסיק להיות פאנאן מצחיק " המשיך בערבית מצרית תוך שהוא מצחקק בטלפון.
"מה כל כך מצחיק?" סנטתי בו.
"אתה רוצה שניפגש עם המתים?" המשיך לצחוק.
"איזה מתים? מה עובר עליך, יה אבן עמי, בן-דודי" צחקתי אתו.
"הרי הבן אדם מת, אללה ירחמו, על מה אתה מדבר? אתה חושב שאני לא יודע? אתה רואה אותי מצרי אהבל?"
תמיד הפליא אותי העדכון האין סופי שלו בחיי החברה, התרבות, הספרות והאמנות של מדינת ישראל. והחברים היו צוחקים: "מה אתה רוצה, מרגל מצרי. חייב לדעת הכל."
"על מה אתה מדבר?" התעקשתי.
"הרי מרדכי בן-פורת מת ויש אפילו רחוב על שמו באור יהודה. אתה עושה צחוק אפילו מהמתים, יה אחי?"
"אההה! רחוב על שמו...!"
לך תסביר למצרי הזה מה הולך בארץ בעניין השמות המתחלפים למוסדות וכל ה"סלאח שבתי" המתנהל מזה שנים.
"יש רחוב על שמו, אבל הוא חי. נפגשים מחר בשתים עשרה, במרכז מורשת בבל."
הדממה על הקו הבהירה את תהייתו, הסכמתו, בירורו, חזרתו לרצינותו המבודחת...
למחרת הוא הגיע במרצדס השחורה, נהוג על ידי נהגו.
ישבתי לידו מאחור. השקט הופר בלחישתו באוזני: "בא הנה יוסי, אני שגריר, אל תעשה צחוק. אם הבן אדם מת ואתה צוחק עלי, בוא נעזוב את זה. זאת לא מתיחה, נכון?"
"הרסת אותי. מה אתה חושב שאני? איזה מוקיון" שמתי עצמי נעלב.
נכנסנו לאור יהודה, הגענו לכיכר. בפניה ימינה חלפנו על פני שלט "רחוב מרדכי
בן-פורת"
"הנה! אתה רואה?! אתה רוצה להגיד לי שאתה בכל זאת חושב שהבן אדם חי?"
"חי, חי, חי וקיים הרגעתי."
גם כשהגענו למרכז המורשת ומרדכי עצמו עמד בפתח לקבל את פנינו הוא המשיך למלמל: "וואללה יוסי אתה בן-אדם מצחיק!"
"אהלן ביק, יה הללה ביק" קיבל בן-פורת את השגריר ברוב כבוד.
איהב עדיין לא היה רגוע. ומילמל " וואללה? אתה מרדכי בן-פורת!?"
"כן" ענה מרדכי נחרצות.
"וואללה חשבתי אותך מת..."
"באמת?"
"יש רחוב על שמך! אצלנו קוראים רחוב רק לאנשים מתים." מלמל מבין שפתיו כילד מצרי המדבר אל אביו, או אל דודו, כאילו צעד על גדות הנילוס מבקש גלידה בפעם השניה או השלישית...
"מה לעשות לחצו עלי התושבים" הסביר מרדכי את הפנומן החברתי הישראלי/יהודי הזה.
איהב חזר מיידית למרצדס וחזר עם חבילה עטופה בקפידה. "הבאתי מתנה, אבל חשבתי שיוסי עושה צחוק, אז השארתי אותה במכונית." חייך במבוכה.
הוא נתן למרדכי את המתנה, אחד מספרי הצילומים שצילם. אמנותו הייתה הצילום והוא התעקש לצלם כל הזמן, ללא כל הפסקה.
"מה אתה רוצה, מרגל מצרי, מצלם כל הזמן" אמרו עליו חבריי.
אבל ספרי הצילום שלו היו עמוסים בתמונות מכל מקום בו ביקר. הוא תעד ותעד והוציא לאור בספרי צילום וגאוותו על ספריו כגאוות אמן, שהיה.
היום ראיתי את צלם דמותו בידי אחרים. צילומים בטלביזיה, לא כמעשה אמן. עניו עטופות בבד גס והוא ממלמל את שמו ואת תפקידו כשגריר מצרים בעיראק.
"אני אהיה השגריר הישראלי הראשון בעיראק" הלם בי המשפט כשראיתי אותו.
כל גופי רעד, צביטה בחזה ומועקה שאין לה סוף.
הרגשה של נפילה אל המזרח התיכון החדש מגבהים של אתמול המתרחק במהירות לקראת התרסקות.
כמה תמימות צריך אדם שהתאהב במוסיקה העיראקית? היה בא לאור יהודה ולא מפסיק להתרגש. כמה תמימות צריך אדם המעריץ את השירה העיראקית הקלאסית וממלמל את חרוזיה על פה? כמה תמימות צריך אדם המתמנה לשגריר בעיראק בימים אלה, מגיע לבגדד ביום חמישי ויוצא לקנות עיתון בבקר המחרת, יום שישי, בקיוסק המקומי, ללא שומר ראש, נחטף, נשבה, מוצא להורג.
שגריר מצרי ראשון בעיראק המשוחררת.
היום התרבות העיראקית, שנרצחה, שלחה יד ארוכה מתוך המוות הגדול ורצחה גם אותו.
אם אמנם יש אללה שיחוס על נשמתו. אללה ירחמו.
איש תמים יקר, איש מורכב בפשטותו ופשוט במורכבותו. איש שהיה פעם בצד האויב, הפך לידיד נפש והיום קורבן של סכסוך מסוכסך בין אין ספור מסוכסכים, קורבן לתמימותו.
במזרח התיכון תמימות היא סיבה לעונש ועונש הוא מוות בידי חלאות.
מי יהיה שגריר ישראלי ראשון בעיראק?
אללה ירחמו. |
