נְשָׁרִים בְּגַמְלָא – סוֹף אוֹגוּסְט 2002 מאת יוסי אלפי
|
סִפְּרוּ לִי עַל
נְשָׁרִים דּוֹאִים
מֵעַל גַּמְלָא
רָאִיתִי אוֹתָם חָגִים
מֵעַל קִנֵּי הַגּוֹזָלִים
הַמַּמְתִּינִים וּמְיַחֲלִים
יָמִים וָחֳדָשִׁים
לְהַעֲלוֹת עַל גּוּפָם פְּלוּמָה
וְאַחַר כָּךְ נוֹצָה –
כָּנָף בָּהּ לְעוֹפֵף עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
וּכְדֵי לְחַזֵּק
אֶת עַצְמוֹת הַגּוֹזָלִים
הֵם דּוֹאִים לְמֶרְחַקִּים
וּמְחַפְּשִׂים עֲצָמוֹת
סִידָן לַגּוּף, וְלַשְּׁכָמוֹת
לְגָדְלָם, לַעֲתִידָם
שֶׁל גּוֹזָלִים בְּנֵי יוֹמָם
בְּנֵי שָׁבוּעַ
וּבְנֵי־חֹדֶשׁ
אוֹ עוֹנָה תְּמִימָה
סִפְּרוּ לִי עַל הַנְּשָׁרִים
שֶׁל גַּמְלָא.
כְּמוֹ בְּמַחֲזֵה תַּעְתּוּעִים
הֵם דּוֹאִים וּמְבִיאִים
בִּמְקוֹם רְסִיסֵי עֲצָמוֹת
שֶׁל בַּעֲלֵי חַיִּים –
לְגוֹזָלִים רַכִּים
אוֹסְפִים הֵם רְסִיסֵי־בַּרְזֶל
שֶׁל פְּגָזִים מְרֻסָּקִים
לְהַאֲכִיל בָּהֶם אֶת הַפִּיּוֹת הָרְעֵבִים
שֶׁל בְּנֵי־גּוֹזָל...
סִפְּרוּ לִי עַל
הַנְּשָׁרִים הַדּוֹאִים
מֵעַל גַּמְלָא
אֵיךְ הֵם חוֹזְרִים בְּכֹחַ אַהֲבָתָם
אֶל הַקֵּן, אֶל הַגּוֹזָלִים פְּעוּרֵי הַמַּקּוֹר
וּמַלְעִיטִים אוֹתָם בְּאַהֲבָה וּבְרֹךְ
וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים וּבְחֶמְלָה
אֶת הַמַּתֶּכֶת הַחֲלוּדָה כְּמוֹ מֻגְלָה
וְהַגּוֹזָלִים פְּעוּרֵי הַמַּקּוֹר
חוֹסִים בַּקֵּן מֵרוּחַ וּמִקֹּר
סוֹמְכִים עַל הוֹרֵיהֶם –
גְּרוֹנוֹתֵיהֶם לִפְעֹר
לִשְׁבֹּר רְעַב־בִּטְנָם הַמְקַרְקֶרֶת
אָז הַמֵּעַיִם נִקְרָעִים
וּבְלִי רַעַשׁ וּבְלִי אֵשׁ וּבְלִי עָשָׂן
הֵם נִשְׂרָפִים כְּמוֹ בְּתוֹךְ כִּבְשָׁן
וְלַהַט שֶׁמֶשׁ מְכַלָּה אֶת הַנִּשְׁאָר.
הָיִיתִי פַּעַם גּוֹזָל רַךְ
הַיּוֹשֵׁב עַל צֶלַע קַנְיוֹן
אַבְנֵי בַּזֶּלֶת שְׁחֹרָה
גַּם הוֹרַי הֶאֱכִילוּ אוֹתִי בְּאַהֲבָה
אֶת סִפּוּרֵי־הַמִּלְחָמוֹת
וְדָחֲסוּ אֶל תּוֹךְ גְּרוֹנִי
קְרָעִים שֶׁל פְּגָזִים
שִׁבְרֵי־מַתֶּכֶת קַטְלָנִיִּים.
אֲבָל בָּגַרְתִּי וְנוֹתַרְתִּי בַּחַיִּים.
עַד שֶׁהָיִיתִי גַּם אֲנִי כְּנֶשֶׁר רְחַב־כָּנָף
דּוֹאֶה עַל גּוֹזָלָיו.
וּבְאֵין מָזוֹן אַחֵר
גִּזְרֵי מַתֶּכֶת לִי נִרְאוּ כַּעֲצָמוֹת
אֲנִי עוֹמֵד אֶל מוּל הַפִּיּוֹת הַפְּעוּרִים
וּמִתְיָרֵא לְהַאֲכִילָם:
זוֹכֵר אֵיךְ הֶאֱכִילוּ נִשְׁרֵי־הוֹרַי
אֶת מְצוּקַת־רַעֲבוֹנִי בִּנְעוּרַי.
גַּמְלָא, שֶׁבֶר הַר
עִיר שֶׁנֶּעֶטְפָה תַּבְלִין וְרֵיחַ
וְגַם רוֹתֵחַ הַיַּיִן הַמְשַׂמֵּחַ
וְהִיא צוֹפָה אֶל הַחַיִּים.
שֶׁהֲרָסוּהָ נִשְׁרֵי־רוֹמָא
שֶׁפָּלְשׁוּ לְכָאן מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה
וּמֵעַל הַפֶּצַע הֶעָמֹק
נִשְׁרֵי הָהָר דּוֹאִים
וּמְחַפְּשִׂים שִׁבְרֵי־הָעֲצָמוֹת
שֶׁל בַּעֲלֵי חַיִּים.
וְאוֹהֲבֵי הַצִּפֳּרִים וּפַקָּחֵי הַטֶּבַע
יוֹדְעִים אֶת הָאֱמֶת
וּמְלַקְּטִים אֶת רַעַל־הַמַּתֶּכֶת
מִמּוֹרְדוֹת הָהָר הַמְצֻלָּקִים
מְנַסִּים הֵם לְנַקּוֹת וְלַעֲקֹב
אַחֲרֵי מַסַּע הַנְּשָׁרִים
הַמְחַפְּשִׂים לָתֵת לְיַלְדֵיהֶם קְצָת לֶחֶם –
וּלְהַצִּיל אוֹתָם מֵאֵימָתָהּ שֶׁל הַמַּתֶּכֶת.
סִפְּרוּ לִי עַל
נְשָׁרִים דּוֹאִים
מֵעַל גַּמְלָא
עִיר הֲרוּסָה
מתוך הספר טביעות אצבע של אמא בהוצאת כרמל |
|