אני מניח הנחה שכל אדם הוא ביסודו אומן. הוא יוצר ופועל ולכן הוא אומן. בעצם העשייה והיצירה שלו הוא גם מספר סיפור. אם הוא סתם מספר סיפור – הרי הוא חי את חיי היום יום ויכול להיות מאושר בדרכו. אם הוא עובד על המיומנות שלו, הוא הופך לאומן מיומן וברבות הימים אפילו יכול להפוך לאומן ידוע.

אלא שלא מספיק רק לספר סיפור, הצורך של המספר הוא שישמעו אותו, שיראו אותו ושיבינו אותו. הקשבה לעניין זה היא משאב מאד חשוב. אם אני מספר סיפור והסיפור שלי מאוד עמוק וכואב, אני צריך במה מתאימה וקהל מקשיב. ככל שהסיפור יותר עמוק ויותר כואב הבמות מצטמצמות והקהל מתפזר, כי אין לאנשים כוח לשאת את הכאב של האחרים. גם את הכאב של עצמם קשה להם לשאת. אז מה עושים? מתחילים לסדר את הבמות על פי הצרכים.

למשל, אם הצורך שלי הוא בתשומת לב ואני לא מקבל אותה בדרך הרגילה, אני מתחיל ליצר דרכים עקלקלות לתשומת לב. אני צועק, שואג, נעשה אלים, נעשה עוד יותר אלים, הופך לעבריין ובסופו של דבר אפילו עבריין מיומן שזוכה להערצה. והנה, יש לי סיפור, יש לי במה ואפילו קהל מעריצים. וככל שהסיפור שלי יותר עמוק ומרשים, הבמה שלי צריכה להיות יותר גדולה.

ר’ נחמן מברסלב אמר: כמה בר דעת צריך להיות אדם היודע לספר סיפור טוב, כמה בר שכל צריך להיות אדם היודע לשמוע סיפור טוב. אדם הנוטל על עצמו להיות איש טיפול, חייב להיות מיומן בלספר סיפור ויותר מכך, מיומן בלשמוע סיפורים של אחרים. מטפל טוב צריך גם לדעת איך לסייע למטופל לספר את הסיפור שלו. אני מאמין שאדם היודע לספר סיפור טוב, מקצר הליכים ביכולתו להגיע לאחרים. כל קהילה מחפשת את הסיפורים שלה. אם אני כאדם חיצוני אספר סיפור לאלכוהוליסטים, זה לא ילך. אני צריך ללמד אותם לספר סיפור ולהביא אותם שהם יספרו לעצמם ואולי גם לאחרים.

אך מה קורה לאנשים שיש להם צורך לספר סיפור, אין להם במה והם גם לא רוצים לקצר תהליכים ולהיות, למשל, עבריינים? עבורם יש את אנשי המקצוע ואנשים כמוני, שמגיעים מעולם הדרמה. אני לא פסיכולוג אבל אני סייען לפסיכולוגים כי אני פורם את הדרמה והופך אותה לחלקים. אני יודע כאיש תיאטרון לפענח את הדרמה. אני יודע לייצב אותה ולהציג אותה. אני הופך לכלי מיומן בידיו של מי שמחפש במה.

על בסיס תפיסה זו התפתח התיאטרון הקהילתי. חשבנו שאם נוכל לייצר במה שתוציא את התסכול של אדם מסוים או של קבוצה מסוימת, נהפוך את התסכול כמנוף למשהו חיובי. במקרה זה התסכול של היוצר האומן והתסכול של היוצר העבריין או של האנשים שעוסקים בחיסול עצמי, כמו באמצעות התמכרות למשהו פיסי כמו סמים, אלכוהול וכדורים, זה בדיוק אותו תסכול שעובד על פי אותם הכללים ואת שניהם אפשר להפוך למשהו חיובי.

הנתיב המרכזי בתיאטרון הקהילתי הוא חברתי, פוליטי. מעלים קהילה שלמה לבמה והיא מציגה את עצמה בפני קהילות אחרות ובפני העולם. בתוך האקט הפוליטי הזה יש גם מערכות טיפוליות. כשחקן על הבמה הזאת, אני לא בא לספר על הבעיות שלי, אני בא לספר עלי כחלק מחברה שלמה שאני אב טיפוס שלה. אני מניח ומקווה שאם תשמע את הסיפור שלי, תוכל להבין את החברה שבה אני נמצא, ואז תוכל אולי לטפל טוב יותר ברמה החברתית, כדי שלא יהיו יותר אנשים עם בעיות כמו שלי.

בתיאטרון הקהילתי לקהל יש תפקיד מכריע. הקהל הוא סוכן השינוי. הוא המרכז של הדרמה, כל הדרמה מופעלת על הקהל. בדרמה הקלאסית, כמו בתיאטרון האומנותי המוזיקאלי, הקהל יכול להזדהות עם דעה זו או אחרת המוצגת לפניו וניתנת לו אפשרות לשפוט. בתיאטרון הקהילתי הקהל לא שופט. הקהל הוא חלק מהדרמה. מה שהשחקן אומר על הבמה זאת גם הבעיה של הקהל. השחקן מציג את הבעיה שהקהל נימצא בה ומזדהה איתה. העניין המיוחד בתיאטרון הוא שהוא אומנותי, שאחרת זה לא יהיה שונה מסתם הפגנה או הרצאה.

אחת הבמות המעניינות היא זו המתקיימת בבית הסוהר. זאת לא במה חופשית, בבית הסוהר יש דרמה בתוך דרמה. הקהל, למשל, נדרש לעבור תהליך כדי לראות את ההצגה. הוא נבדק, הוא מוקף אסירים הדלת מאחוריו ננעלת, הוא מרגיש לכמה דקות מה זה להיות אסיר. זה מפחיד אך גם מעורר הזדהות.

מקובל היום לשלב בפעילויות מניעה לצעירים ולבני נוער סדנאות תיאטרון. בעיקרון, אם התיאטרון עשוי באופן אמנותי, אם הסיפור חזק, זה בהחלט יכול לגרום לשינוי. אבל יש לזכור שהסיטואציה עלולה לפעמים לעודד ולא למנוע, הקהל עלול להזדהות דווקא עם ה”רעים” ולא עם ה”טובים”. בימי הביניים בכנסיה נכתבו מירקלים, מחזות של ניסים. הסתבר, שהקהל הראה דווקא התלהבות מכוחו של השטן. אנשים התענינו יותר בגיהינום מאשר במלאכים ובגן העדן. בלית ברירה הוציאו את ההצגה מחוץ לכנסיה.

לתיאטרון צריך להביא דרמה, במה, משתתפים נוספים, מערכות גדולות, תאורה, הגברה ועוד. לספר סיפור זה הרבה יותר פשוט. לא תמיד צריך לספר סיפור במילים, יש אנשים שמספרים סיפורים במחול, בתנועה, במוסיקה ובמיליון ואחת צורות נוספות. אם נהיה מסוגלים לאפשר לאחרים לספר את סיפורם ונהיה אנחנו קשובים לסיפור, נוכל לקצר את הדרך, לסייע ולהסתייע.

פורסם בבטאון היחידה לטיפול בנפגעי אלכוהול והימורים
עמותת אפשר
בחסות משרד הרווחה
גיליון 53 – דצמבר 2006