יוסי: "אני רוצה לחזור לשנת 49… ולהתבונן מקרוב על שתי דמויות: ילד עיראקי בן שלוש או ארבע, שמתגלגל במעברות, ובחור ישראלי צעיר, בגיל של גורי, הבן שלי, שפועל בפול ווליום ומקים את האוהל שבו הילד הזה חי. בעיני, לובה, זאת היתה הפעם הראשונה שבה נפגשנו. פגישה שלא התרחשה מעולם. וכיום, כמעט שישים שנה אחרי, אני רוצה לקיים את המפגש הזה ולהגיד לך בכנות: לובה, תשמע, יש לי חור שחור. יש בחיי שנתיים שלא ברורות לי. ספר לי עליהן… תן לי תמונות שאני יכול ללמוד מהן על ההיסטוריה האישית שלי, כי ככל שאני מתבגר נדמה לי שאני לא יודע כלום".

לובה: "יוסי, אנחנו מדברים במישורים שונים. אתה רוצה שאספר שראיתי איזה יוסף קטן במעברה וליטפתי לו את השערות, ואני רוצה להבהיר שהיתה חבורת אנשים, אשכול בראשם, שלקחו את המשימה הנוראה הזאת, של קליטת מיליון עולים, ועסקו אך ורך בבעיות היסוד. לדעתי, מגיע להם צל"ש, כי השורה התחתונה היא שמכל מיליון העולים לא היה ילד אחד רעב, לא היה אחד שלא היה לו גג מעל הראש, לא היה אחד שלא תקע איזה עץ… בארבע השנים הללו הסיפור האישי שלי הוא שקמתי בארבע בבוקר, אחרי שישנתי בקושי ארבע שעות, ועבדתי עשרים שעות כדי שתהיה לך אבקת ביצים. זה הסיפור האישי… אין לי סיפורים אחרים".

שישים שנה לאחר ליל גשם נורא, במעברה מוצפת מים ובוץ, מקיימים יוסי אלפי, אז ילד בן שלוש שהתגורר במעברה עם סבתו, ולובה אליאב, אז בחור צעיר שהקים את המעברה שאלפי חי בה – את הפגישה ההיא, שלא התרחשה מעולם.

בסדרה של דיאלוגים, קונפליקטים ומונולוגים מעמתים אלפי ואליאב שתי כרונולוגיות. יוסי מבקש למלא את החור השחור של ילדותו, לובה מבקש להשמיע קול של דור שקלט "צונמי של עולים", אך גם הואשם בפצע שנפער בשנות החמישים.
מתוך פער בהשקפות ובפרספקטיבות – משקיפים השניים על עבר, הווה ועתיד פרטיים לכאורה, משרטטים מתאר של ישראליות ומשיבים אינטימיות לחברה ששכחה לאהוב.

לובה אליאב, 1921, מחנך, איש ציבור ומוביל פוליטי. מחלוצי ההידברות בין ישראל לפלסטינים, ומי שהגשים את חזון בן גוריון בעליה, בהגנה, בקליטה ובפיתוח הנגב. נולד במוסקבה. עלה לארץ עם הוריו בשנת 1934.

יוסי אלפי, 1945, איש תאטרון ובמאי, סופר, מורה ומספר סיפורים. מייסד ומנהל של הפסטיבל למספרי סיפורים ותיאטרון גבעתיים. אבי התיאטרון הקהילתי. נולד בבצרה, עיראק. עלה לארץ עם סבתו בשנת 1949.