כמי שבא מקהילה עתיקה, שחיה כ-2600 שנים במקום אחד וללא נדודים, דהיינו בבבל, עיראק של היום, אני עדות חיה לכך שלא היו מעשי גזענות כנגד יהודים, אלא אם כן ניתן רישיון לכך מלמעלה, או מן הימין, או מן השמאל, או מתחתיות השאול. לפליאתם של רבים וטובים בארצנו, לא היו פוגרומים בעיראק, עד שנת 1941 וגם אז זה כוון רק נגד יהודים. אנשים לא התגרו בקהילה היהודית, אלא אם כן קיבלו את הרישיון לכך. היהודים ידעו לחיות בין יושבי בבל וייסדו את ה"ערביות" הרבה לפני האסלאם.
במדינת ישראל, עד ימינו אלה, גם לא במקרים קיצוניים, המדינה והחברה הישראלית לא ידענו אלימות גזענית בתוך שטחי הקו הירוק בסגנון ובדרך המתקיימים בימים אלו. גם לאלימים המנוולים ביותר הייתה בושה לצאת אל האור, אבל היום כנראה שמישהו הציף את המדינה בקוד: "מותרים לכם, מותרים לכם, מותרים לכם!" איש אמנם עוד לא לקח על עצמו את מעללי הטרור הפנים מדיניים שלנו אבל זה ברור לעין שאין פחד: קבוצת נערים תוקפת מלצר ערבי, קבוצת נערות תוקפת צעירה ערביה, ערביה מותקפת בנצרת, האלימות ביתר"ית במגרשי ירושלים, האוטובוסים המיוחדים להסעת פלשתינים – (אהה, כן, זה בשטחים, שם מותר הכול, שכחתי!) שוטרים מחשמלים צעיר בן עשרים בשוקר חשמלי, גם כשהוא כבר שוכב על הכביש וכפות.
אלוהים יהודי שלי!!! איפה אתה?
הרי סיבותיי הטובות ביותר ליהדותי הן אהבת הזולת, האלוהות הנמצאת באחרים, שמירה על הגר הגר בתוכי, שמירת כבוד האדם. איזו סיבה טובה יותר יש לי כדי להיות יהודי, יותר מאשר הסיבה שמוסר הנביאים, קדמוניי, הוא המוסר היהודי שלי היום, כציוני שבא לבנות את עצמו, כיהודי ברוח הנביאים?
נכון הוא שהיו מקרים שבעת ההיא המשכילי/ החכמים יידומו, אבל אנחנו, החושבים עצמנו "חכמים" אנחנו הרואים עצמנו "מוסריים" אנחנו שביודעין מצאנו את היהדות כתרבותנו, ממנה אנו שואבים חיים. שתיקתנו אינה שתיקת "חכמים" ולא שתיקת "משכילים", אלא שתיקת הפחדנים. השתיקה שלנו, אחנו, הרואים ואינם עושים, היא שתיקת שיתוף הפעולה הישיר עם מה שקורה בשטח.
אין מה לעשות, אנחנו חברה קטנה ויודעת את הקודים של חברתנו, אנחנו חברה היודעת לשמוח עמוקות ולדמוע ממעמקים יחד.
אבל עכשיו … אנחנו יודעים שמישהו שחרר את הקוד לאוויר: "מותרים לכם, מותרים לכם מותרים לכם" אלו לא הנדרים שנדרתם לשתוק המותרים לכם, אלא דמם של שכנינו, שותפינו למדינה הקטנה והבלתי אפשרית הזאת. דמם שלהם הותר! אני טוען שלא הילדים והנוער הם אלו היוצרים את האלימות. יש מי ששולח אותם. כן, יש שולחים ומשלחים אש ואלימות, אין לי ספק בכך. אותם צריכים למצוא. את השולחים!. לנו לשותקים יש חלק נכבד בהתרת דם זו ולנו אסור לשתוק.
מי הוא זה שהתיר את הדם של צעירי הערבים בישראל? נראה אם הפחדן העלוב, או קבוצת הפחדנים שיקומו וייקחו עליהם את האחריות, כמו שלוקח עליו כל ארגון טרור. כן, כמו כל ארגון טרור. כי זה טרור! הפעולות האלו חשודות בעיני כפעולות יזומות ונתמכות על ידי "מישהו" או "מי שהם", אחרת מאין שואבים הילדים את עוד והעזוז? יקומו "גיבורי החייל" ויציגו עצמם לציבור הרחב!
מי שרצה להפוך את חייה של מדינת ישראל "הנורמאלית" לבלתי נישאים ולהפוך את הסיסמא "השטחים הם כאן" זו כנראה עוד דרך. אין ספק שמישהו רוצה להפוך את המכנה המשותף לנוער בישראל עם נוער הגבעות עושה זאת צעד אחר צעד ולא בוחל שמשוואות ברורות. שמעתי שכמה מנוער הגבעות "הוגלו" מהשטחים והיכן היא גלותם של יהודים צעירים טובים אלו? ירושלים! הם הופכים את ירושלים לגלות של נוער הגבעות. לאן הגענו?
תרבות הוא עניין לטווח הארוך: לאור האירועים האלה הפסדנו את הפן התרבותי שלנו כיהודים.
חינוך הוא עניין לטווח בינוני: אנחנו גם מפסידים בטווח הבינוני, את חינוך ילדנו, הרואים זאת בטלוויזיה במהדורת חדשות אחת, לפחות ארבעה מקרים דומים!
המשפט: בטווח הקצר חייב להיות המשפט והעונש! אז תגידו לי, איך זה שבכמה מקרים חוזרים הצעירים להיות בלתי שפיטים מחמת גילם, אני כבמאי יודע שסצנה לא יכולה לחזור על עצמה רק "במקרה", זה מתוכנן. זה ברור לכל בלש חובב מליגה ג', השאלה היא מי הוא זה שנותן את הכוח למנוולים?.
המשטרה צריכה למצוא דרך להעניש, ראשי המשפט צריכים למצוא דרך לחוקק עונשים כבדים יותר, אנשי החינוך חייבים להקדיש זמן לשיח מונע לאור לדברים הקורים. צריך לעצור ולדבר עם הילדים, ששומעים ולא מבינים. לא יזיק לוותר על שעת לימוד לצורך שעת חינוך: במקום הלימודים, שלא לוקחים את הילדים לשום מקום, אם זה המקום בו הם חיים ואמורים לפתח את עתידם.
אנשי התרבות חייבים לעצור ולזעוק ולהוקיע את הקורה כאן: לפני כל הצגה, אירוע תרבותי, קונצרט, אופרה, מופע.
"זעקי ארץ אהובה", אנחנו השותקים בוגדים בך ובאזרחים שווה הזכויות ובעלי העתיד המשותף לנו.