כמו פרידות
שירים חדשים
בספר הנוכחי "כמו פרידות" מתגוונים נופיו של אלפי, והוא כובש בלשונו, ההולכת ומתחדדת, מחוזות פיוטיים חדשים. אכן ה”אני" נותר ביסוד שירתו, אך אין בה בעצמיות זו משום חטטנות, וכך הוא אמנם כותב באחד משירי הקובץ החדש, בטון של לגלוג-עצמי מאופק:
לִהְיוֹת עָסוּק בְּעַצְמְךָ זוֹ עֲבוֹדָה
הֵמֵּבְטִילָה אֶת הָעוֹסֵק בָּהּ.
ספר שיריו התשיעי של יוסי אלפי, “כמו פרידות" מהווה המשך ובה-בעת חידוש מרהיב, בעולמו הפיוטי של המשורר. אלפי הוא דמות מפליאה בשפע עשיותיה וכישרונותיה. הקהל הרחב מכיר אותו בעיקר כאיש בימה, שחקן, בימאי ומספר-סיפורים מוביל. אך ספר זה יעיד, כשמונת קודמיו ואף יותר מהם, שגם בשירה העברית נתייחד לו מקום של כבוד. בראשית דרכו כמשורר נשמעו בשירתו הדים בוטים מילדותו ונעוריו בהגיעו לארץ חדשה, שלא הסבירה פנים לרבבות מאזרחיה החדשים. אבל שירת המחאה שלו, בהיותו בן ל”דור המעברות", פינתה את מקומה בהדרגה, ובמקומה התייצבה שירה של התבוננות מתמשכת. ככל ששירתו היא אישית ואינדיווידואליסטית, הרי מעולם לא הייתה מנותקת מהדינאמיקה של חיי היום-יום. היחס שבינו לבין הנוף שמסביבו (נוף אדם ומרחב כאחד) הפך עתה ליסוד דיאלקטי, גם אם היחס בינו ובין סביבתו אינו תמיד הדדי:
אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַנּוֹף,
הַנּוֹף לֹא רוֹאֶה אוֹתִי.
חגיגה של שירה!
פרופ’ ששון סומך
פרס ישראל, תשס”ה
מַחְזוֹר הַדִּמְיוֹן הַמִּשְׁפַּחְתִּי
וְאַתָּה מְחַפֵּשׂ לִהְיוֹת אַתָּה
וְרוֹדֵף אַחַר צֵל זֶהוּתְךָ
לְמֶרְחַקִּים
אַתָּה קָרוֹב לְמִשְׁפַּחְתְּךָ
וּבַקִּרְבָה הַצְּמוּדָה פָּנֶיךָ
נִמְחָקִים
וְאַתָּה רָץ אֶת הָעוֹלָם לָאֹרֶךְ
לָרֹחַב לַשָּׁמַיִם מֵעַל
וְלַמַּעֲמַקִּים
וְאַתָּה עוֹלֶה עַל שִׂרְטוֹן
בִּקְצֵה הָעוֹלָם וּלְפָנֶיךָ זָרִים
מְחַיְּכִים
וְרַק בְּמָלוֹן יָקָר מוּל הָרְאִי
פְּנֵי בָּנֶיךָ מַבִּיטִים בְּךָ כְּפָנֶיךָ שֶׁלְּךָ
הַצּוֹחֲקִים
בין אם הוא פיזי או מטאפיזי. יוסי הוא משורר יהודי-ישראלי ממוצא עיראקי אשר מודע בעוצמה
רבה למקורות האתניים שלו כיהודי, אך בה בעת, אין הוא מכיל בתוכו כעסים "גדולים" ודרמטיים ומזעזעי עולם:
במחזור שיריו "קובה" [עמ’ 138] הוא כותב בשיר האחרון במחזור:
היינו בסרט הזה
בעוני העקרוני
אוכל ממוחזר
ושלט צבעוני
ובוז לבורגני
ובוז לחנווני
ובצנע אוכלים האחד את השני [עמ, 141]
השער, נפרד מהמערב, מסתיים במחזור "קובה" ואין אירוניה גדולה מזו לאדם שפריצתו התרבותית לשיח הישראלי העמוק היה בתיאטרון קהילתי בפרדס כץ ובספר שיריו הראשון "איך עושים עיראקי".
אדם שמספר על אביו החנווני, על קשיי היקלטות [ ראה ספרו המשותף עם לובה אליאב – משני עברי המעברה,
קובה, המדינה הקומוניסטית האחרונה אולי בעולם מייצגת מראות,
שאין בכוחם לשכנע את בן תרבות המערב, שהם צודקים.
מהי האופציה?
תאילנד כמשל? אני חושב, שאחת התמונות הססגוניות שקראתי בשירה ובספרות העברית היא זו:
שערי גן עדן בגן האורכידאות [עמ’ 91]
היינו כמו שני צפרי שיר
בערוגות האורכידאות
ראינו פתח גן העדן
המעוטר ברך סגלגל
צעדנו מטופפים
בנעלי הליכה
כמו מלאכים עם כנפי ניר אורז
הנוף, הויזואליות שלו, האיילוניות שבו, וה|"אני השר"
בתוך התמונה העדינה הזו, המלאה בצבעים, קולות, חפצים ותנועה. לטעמי ולדעתי,
התיאטרון והקולנוע הם הבסיס הפואטי של שירת יוסי. המבט המתבונן החוצה אל המראה,
קולט אותו על מורכבויותיו ומעצבו במלים, כמו סקיצה לתפאורה או ל"שוט" קולנועי.
דוגמה נוספת לפואטיקה של התנועה והאימאז’ נמצאת בשיר "רוכב אופניים" [עמ’ 95]:
מאחורי הרוכב שקיות פלסטיק שקופות
מלאות מים ובכל אחת דג זהב, שוחה אנכי
כל שקית בקצה מקלון מוארך
כמו מניפת זהב של טוס מזרחי
נדמה לי, שקטע זה מצביע לא פחות משירים רבים בספר על המבט האפי,
העמוק הרואה כל פרט והיכול לחברו למיצג ויזואלי-מילולי רב עוצמה.
והנה התבוננות נוספת ב"ברכות הקטנות" שהאנגלים ממליצים לספור:
[עמ’ 207]
ניר הטואלט היה במקום
היה גליל נוסף להחלפה
היו מגבות תלויות על מתלה
ראיתי אותי בראי
חדר שירותים מעוצב
המים החמים זרמו
היה נקי ומלא תקווה
מצאתי גן עדן
אכן, פרידה גדולה, משירה קודמת ומעבר אל שירה אחרת לגמרי.
פרידה מהמערב המכזיב, ששמו קובה אל המזרחי הפנטסטי רב הצבעים,
הריחות והתנועה, עולם קרנבל, ואל התבוננות המפויסת-משהו גם בחדר שירותים מעצב,
שבטח לא היה ל"אני יוסי הבן של המכולת".
נכתב על ידי אריק בנדק-חביב , 26/4/2009 05:48
נענע, ישרא-בלוג, שאלות של תרבות
ספרי שירה נוספים מאת יוסי אלפי:
טביעות אצבע של אמא, כרמל 2007
בראיה לאחור, ביתן 2001
כרטיס לכוון אחד, ספרית פועלים 1994
התאפקות אחרונה, תמוז 1993
לחצים, ספרית פועלים 1989
זה אני יוסף הבן של המכולת, ספרית פועלים 1983
דרכון ישראלי, ספרית פועלים 1981
איך עושים עיראקי, ספרית פועלים 1977