חגיגה ל-2 יוסי תיאטרון גיליון 45

באותה שנה התחוללה מלחמת יום כיפור ושנת הלימודים הופרעה לקראת ההצגה החדשה הבאה רציתי ליצור דיאלוג ישראלי בו כל "הקהילה הישראלית" הייתה שותפה: החיים בצל המלחמה. חשבתי לאחד את ילדי שכונת התקווה – ביה"ס הח"יל עם ילדי צפון תל-אביב – בית-ספר נורדאו. הייתי בטוח שלאור המצב הקשה ואחדות העם תחת צילה הכבד של המלחמה, זה יהיה קל וברור מאליו (שוב התמימות…) ההורים של ילדי ביה"ס נורדאו התנגדו לכך שילדיהם ילכו לשכונת התקווה. "זה מסוכן מדי לילדינו!"

ההצגה "ילדים בצל המלחמה" הופקה בהשתתפות ילדי ביה"ס החי"ל והוצגה בשכונת התקווה, בבית ברבור, בצוותא תל-אביב, ואף צולמה לטלוויזיה החינוכית ושודרה פעמים אין ספור.

מחוזק בהצגות שכתבתי וביימתי בשכונת התקווה והצגות שכתבתי וביימתי עם אסירים בכלא מעשיהו, הגעתי למסקנה כי הדרך להבאה לאותה "מודעות חברתית" נכספת, קיימת בבירור במקור הסיפור העצמי, שאותו עלינו לחקור ולתחקר. במילים פשוטות – ככל שאנו יודעים לספר יותר על עצמנו ויותר

גיליון 45 תיאטרון | 133

התיאטרון והקהילה:
מבררים על עצמנו, אנחנו מתחזקים ועומדים מחוזקים בפני עצמנו ובפני הציבור. הסיפור על עצמנו גורם להבנת מצבנו החברתי. ככל שהסיפור שלנו על עצמנו מתעצם, כך אנו מתעצמים אתו ויכולים לעמוד מול ציבור אחר ולספר את סיפורנו, דבר המחזק אותנו אף יותר.

מכאן אני מגיע לפרדס כץ, השנה היא 1974, עכשיו כבר נחוש בדעותיי ואף כותב את הגיגיי במאמרים וחובר לד"ר לואי מילר, שהיה הפסיכיאטר הראשי של משרד הבריאות וד"ר מרים הופרט, שהייתה המלכה האם של העבודה הקהילתית ומרים אוסטפלד ואירנה ביכונסקי, עובדות קהילתיות, המחפשות כלים יצירתיים לפיתוח העבודה הקהילתית. אנחנו הופכים למעין קבוצת תמיכה המבררת את פעילותי בשדה ויחד מחפשת תשובות תיאורטיות להמשך העשייה.

מהיותי איש תיאטרון, במאי, שחקן, מחזאי ותסריטאי הייתי שבוי בכללי התיאטרון עצמם וההצגות היו מחויבות מקצועיות. נדרשה עבודה סיזיפית על כל הפקה, על כל פרטיה ומרכיביה הבימתיים.

באותם הימים, במקביל לעבודתי בפרדס כץ, התחלתי לכתוב את הסדרה "הילדים משכונת חיים" לטלוויזיה החינוכית. במסגרת עבודתי נפגשתי ועבדתי עם ד"ר אברהם שטאל, שהיה מומחה לענייני "טעוני טיפוח" ומומחה לנושאי הסיפור העממי של עדות ישראל. הסדרה "הילדים משכונת חיים", שהייתה אמורה להיות מענה ל"טעוני טיפוח", הצליחה מעל ומעבר לכל מגזר חברתי. בתחקירים, לצד הצגת התוכניות בטלוויזיה, גילינו כי למעשה כולנו טעוני טיפוח. כולנו מבקשים דוגמאות להבנת הכלל, כולנו מבקשים להבין ולהבדיל בין שלם לפרטים, בין עיקר לטפל וכולנו למדים יותר מסיפור מאשר מדיבור, הרצאה, שיחה או שיעור.

בחגיגות ה-40 למדינת ישראל, שנת 1988, יצרתי במה בת שלושה קילומטרים על צוק מצפה רמון עליו חיפשנו את מהות התרבות הישראלית. השתתפו: משוררים, סופרים, אמנים, רקדנים, פסלים, אמנים ועוד. תחנות, תחנות של במות יצירה להבנת פירושה של התרבות הישראלית הוקמו על הצוק. בתוך כל אלה הייתה תחנה של מספר סיפורים המביאה סיפורים מהארץ הזאת מכאן ומשם.

סיפורים המצביעים על מצבים חברתיים בחברה הישראלית. זאת הייתה התחלת יציאתי האישית אל עולם הסיפורים כמספר.

134 | תיאטרון | גיליון 45

התיאטרון והקהילה:
ספר השירים הראשון שלי "איך עושים עיראקי" יצא לאור והוזמנתי למקומות רבים לקרוא משירי ולספר על מקורות השירים. עם הזמן קיבצתי קבוצות חברים סופרים, משוררים, אנשי תיאטרון ואחרים, שנאספו לספר על נושאים משותפים. ההצלחה הייתה גדולה, והפורמט החדש זכה להפוך לתכניות רדיו קבועות ברשת ב' של קול ישראל ולמופעים רבים ברחבי הארץ. ההבנה כי הסיפור המסופר על במה בפני קהל הוא אירוע תיאטרוני לכל דבר הייתה ברורה מהימים הראשונים. הבנת יכולתו של הסיפור ככלי חברתי הובהרה לי ביתר שאת, במיוחד כשסופרו סיפורים בנושאים חברתיים. במקרה זה השתתפות הקהל הייתה ערה אף יותר.

עם הזמן התחוור לי כי מצאתי מעין מפתח למושג "מודעות חברתית". ככל שהקהילה מספרת יותר את סיפורה ומביאה אותו לציבור היא מתחזקת יותר. ככל שהיא חזקה יותר היא אף רוצה יותר לספר ולקבע את הסיפור בתודעת הציבור ובתודעתם של חבריה. באמצעות הסיפור אנו יוצרים מפתח להיכרות וביטולה של הזרות, שהיא האויבת הראשונה במעלה למעורבות החברתית. בתחילת שנות השבעים הייתי חסיד לסקטוריאליות, לאפיונה של החברה הישראלית הכללית על פי עדותיה וקהילותיה. כל קבוצה לעניינה וכל אחת לסיפורה ולמקורותיה. האמנתי, ואני מאמין עד היום, כי הבהרת השונה וחיזוקו תעשה אך טוב לדימויה העצמי של הקהילה ושל העדה. רציתי לפתח את חגיגת השוני. השוני אינו המכשול החברתי. המכשול הוא בזרות, באי ההכרה וידיעת האחר. התנגדתי לסיסמא "האחר הוא אני", כי האחר איננו אני ואני אינני האחר. האחר הוא האחר ואני הוא אני. כל מה שעלינו לעשות הוא להכיר את האחר ולהכיר את האני ואז הזרות נמוגה, על כל פירותיה הבאושים, הנובעים מחשדנות ומחרדת זרים אשר הופכים אותנו ליריבים ולפעמים אף אויבים זה לזה.

מאבקי האישי בקרב אנשי העדה העיראקית, כבן העדה, היה קשה. רבים מבאי הקהילה לא רצו להיות "עיראקים", והעדיפו את הישראליות. אין בכך שום פסול, אבל לא תוך ביטול ושכחה של עברם. נאבקתי בתוך מסגרת העדה שלי, ממנה אני בא וממנה אני שואב את כוחי. אבל לא רציתי להמשיך להיות "העיראקי בארון". בהופעותיי, בספריי, ביצירותיי, בעבודתי בתיאטרון, ברדיו ובטלוויזיה נתתי לכך דגש ברור, מתוך ידיעה שאני מחזק את העדה ואת דימויה העצמי.

גיליון 45 תיאטרון | 135

התיאטרון והקהילה:
היום אי אפשר להבין איך עדה מפוארת כזו הייתה צריכה להתבייש בעצמה. היום נכתבים מאות ספרים, עשרות מופעים, הרצאות, מחקרים ועוד. עמל רב מושקע בביסוסה של ההיסטוריה של הקהילה העיראקית הבבלית בת ההיסטוריה של 2,600 שנים שעמדה להעלם. בארץ חיות עשרות רבות של קהילות: אתניות, דתיות, עדתיות, שבטיות, חברתיות, פונקציונליות, גיאוגרפיות ומקצועיות. לכל אחת ואחת הסיפור שלה. ככל שהסיפור שלה חזק יותר, בנוי יותר, מעודכן יותר, נלמד יותר, הרי היא קהילה בעלת כוח גדול יותר. המעבר שלי אל עולם הסיפור היה טבעי וחלק מפעילותי כאיש תיאטרון קהילתי. הרי עם כל היכולות של התיאטרון, על כל מרכיביו האמנותיים, יהיו אשר יהיו, אחרי הכל אנחנו רוצים לספר סיפור. הלכתי אל הסיפור באופן טבעי ופשוט. כמו שאמרה לי זאת אחת ממשתתפות התיאטרון הקהילתי: "אם אתה רוצה שאני אספר את הסיפור שלי, אז אספר את הסיפור שלי, ואני לא צריכה את כל הבלגאן הזה מסביבי". בכוונתה לתפאורות, הריקודים, התנועה, התאורה וכל השאר. היא סיפרה וכולנו דמענו וצחקנו ועברנו אתה את חוויית חייה. אם פעם, בעשור השני והשלישי של המדינה, היינו צריכים להביא למודעות חברתית, הרי שהיום, עם חוזקה של החברה הישראלית והעליות הגדולות של שנות ה-80 וה-90 מרוסיה, גיאורגיה, אתיופיה, אוקראינה, הודו, קוצ'ין ועוד, אנחנו צריכים ללמוד זה את זה והלימוד הזה חייב לבוא בלימוד חווייתי, לימוד באמצעות הסיפורים זה לזה. המעבר הטבעי לפעילות מספרי סיפורים וקיומו של פסטיבל מספרי סיפורים, זו השנה ה-25, הפך לברור. הפסטיבל המתקיים אחת לשנה ומהווה מעין "הקהל" גדול. אותה התכנסות שהייתה נהוגה בעולם היהודי בימי המקדש בו כל שבטי ישראל באו לירושלים לפגוש, לראות ולחוות זה את זה. ההתכנסות במסגרת פסטיבל מספרי סיפורים מזכירה לי מאוד את האקט ההיסטורי המוקדם הזה. מפגש ענק בו אזרחי העולם הישראלי, על כתותיהם וקהילותיהם, נפגשים תחת קורת גג אחת ומקיימים גשרים של סיפורים ביניהם. אנחנו כבר בשנת ה-70 למדינה, כמעט חמישים שנים מאז פעולות המחאה הראשונות של התיאטרון הקהילתי בישראל, ועדיין לא מלמדים בצורה נאותה במערכות החינוך

136 | תיאטרון | גיליון 45

התיאטרון והקהילה:
"אותי עניין יותר לבדוק את האפשרויות שיש לי כאיש תיאטרון להשפיע חברתית. רציתי לגרום לילדים להבין מנין באו. רוב הילדים עמם יצרתי את ההינגה היו בני עדות המזרח עיראקים, תימנים, מצרים, סורים, טריפוליטאים. ילדים שלא ידעו על עברם דבר וחני דבר ובדרך כלל גם התביישו בעברם"

על קולות רבות המצויות בינינו ומשאירות אותן זרות לנו. לשם כך הקמתו פרויקט מוד הנקרא "המורה המספר" בו המודים עצמם עוברים את אותה חוויה של ילדי ביה"ס החל משנות השבעים המוקדמות המורים והמורות עצמם החרים הביתה לשאול את הוריהם, למקורותיהם, והחרים לסדנא ומספרים את סיפורם תוך כדי הספר הם עוברים חוויה קתרטית אמנותית וחברתית ומגיעים למדפחם החביתות אותה הם מביאים בפני תלמידיהם ובכך מעודדים אותם ללמוד על עצמם ולחוות את ספרי הורידם כדי לחזק את דימוים העצמי.

הזדמן לי לעבוד עם קבוצת מנהיגים במסגרת הארגון "עולים ביחד" מהעדה האתיופית. כולם אנשים משכילים ובעלי משרות ותפקידים, שהחליטו להביא את סיפורה של העדה ותלאותיה. על הדרך לארץ, על ימו הקליטה, על מאבקם האישי שהביאם להצלחה אישית מחד ותסכול מצד שני. העברתי סדנאות למספרי סיפורים בהשתתפות חברי הקהילה כדי לתת להם כלים ורעיונות לביצוע סיפוריהם. היום הם מבצעים תיאטרון קהילתי בסיפורים. הם מוזמנים למוסדות, ארגונים, מרכזים קהילתיים ואף לבתים פרטיים ומספרים בגוף ראשון על עצמם בסוף הסיפורים מתעורר דיון, בדיוק כמו בתיאטרון הקהילתי והשיח מוביל את קהל השומעים צופים להבנת הדרמה בחיי העדה האתיופית. כאן באו המנחוגים והשתמשו באופן ברור בטכניקת "מספרי סיפורים" לצורך הבאת עניינם לציבור.

מופעי מספרי סיפורים הם מעין הצגות של תיאטרון קהילתי. קיבוצם של עשרות רבות של מופעים לעשרה ימים צמודים הוא התכנסות לאומית של מכלול קהילות הבאות להחליף חוויות באופן דרמתי. הסיפורים מכילים את הדרמות המתהוות בהם שהופכות לחוויה לצופים ולמאזינים, המפנימים את סיפורו של האחר ומקרבים אותו אליהם. קירוב הלבבות אינו "כור היתוך", הוא לא אקט של ביטול החומרים הראשוניים איתם באים המספרים. קירוב הלבבות הוא בעצם ההקשבה זה לזה. אני תמיד חוזר ואומר: הקשבת – אהבת, הקשיבו לך – אהבו אותך.

גיליון 45 תיאטרון | 137

התיאטרון והקהילה:
בתחילת שנות השבעים לא היינו, כנראה, בשלים מספיק כמדינה וכחברה חדשה, לעמוד מול עצמנו ולבקש מאוכלוסיות מוחלשות למצוא את המודעות החברתית, למי היה הכוח? אנשים קשי יום היו עסוקים יותר לפרנסתם הדלה ולהישרדות בתנאי מחיה קשים, למען האמת גם לא היה לנו מה להציע או לתת להם עם בואה של אותה "מודעות חברתית". אחרי שמודעות חברתית מושגת ולא ניתנת לה תשובה נוצר ריק בדימוי העצמי.

היינו צריכים למצוא מקום ומשמעות לכל המתעוררים למצבם. מקום ומשמעות חדשה, כיוון חדש, אמונה עצמית חדשה, כמו מקום בעולם ההשכלה, מקום בשלטון, מקום בהחלטות ומקום אמיתי ולא מתנשא או מודר בחברה. כל אלו לא נמצאו בשנות השבעים המוקדמות. מתוך התסכול, שהלך והעמיק, ומתוך החולשה והחידלון פנו רבים מהמודעים למצבם החברתי אל החזרה בתשובה – אל הדת, תוך ויתור על המאבק האישי והעצמי. אינני בא לקטרג על הדת, אבל הכוון היה ויתור על היכולות העצמיות והליכה לתשובה בסיעתה דה שמיה, לאלוהים הפתרונים, בעזרת השם ולא בעזרת העצמי. כבר בתחילת פעילותנו בתיאטרון הקהילתי מזה כמעט חמישים שנה, הבנו שהתיאטרון הוא לא המטרה, אלא המטרה היא השנוי. התיאטרון הוא רק כלי המשמש כסוכן שינוי לצורך יצירת מנהיגות מקומית. השימוש בתיאטרון הוא הבמה עליה יעמד השחקן, המהווה מנהיג בשעת ההצגה בפני הקהל, ומנהיג

בפוטנציה בעתידה של הקהילה השכונה. במהרה התחוור לנו כי אין די בהתססה לקראת מודעות חברתית, אלא צריך להכין אלטרנטיבות פונקציונאליות למנהיגות המתהווה. כמו כן היה ברור שצריך היה להביא את סיפורה של הקהילה, על אנשיה, עברה ומקורותיה אל הציבור, כאשר הבאת סיפורה תביא להיכרות וטשטוש הזרות.

מספרי סיפורים" הוא פורמט תיאטרוני. אמנות הסיפור בציבור או כפי שנקראה לעתים "אמנות ההיגוד" היא אחת מיסודות התיאטרון הראשוני. מספר הסיפורים, כמו השחקן הוא גם מנהיג כאשר הוא מתנסה ביכולות המנהיג בשעת הסיפור כמו השחקן בשעת ההצגה. התנסות זו מפתחת ומעודדת הנהגה, תוך מתן הכרה. גם לצורך אמנות הסיפור יש צורך בלימוד, התנסות, פיתוח טכניקות, בדיוק כמו עבודת השחקן על עצמו בתיאטרון, כך גם עבודה של מספר הסיפורים על עצמו. שכן, סיפור טוב אינו מספיק צריך גם ביצוע טוב. ולכן אני ממליץ לכל הפועלים בתחום התיאטרון הקהילתי להשתמש בכל האמצעים התיאטרוניים האפשריים כקטליזטורים חברתיים, גם באמצעות "מספרי סיפורים" שהיא אמנות מיידית היוצרת קשר, מזמנת במה ומביאה לאותה מודעות לקראת שינוי אליה שאפנו כל השנים.

138 | תיאטרון | גיליון 45