ראיתי עצמי עומד מול כוחות הרשע בהפגנה רבת משתתפים ובהמולה אדירה בה אני נושא דברים שיהדהדו לאורך זמן. אך ההפגנה בקושי התקיימה.
לאחרונה, מעטים הם המקרים שיכולים לגרום לי לצאת, לפעול ולקחת חלק.
במצב ההבטחות שקיבלתי עד היום וכמות קיומן האפסית,
אני רואה עצמי משוחרר מלהיות שותף להבטחות של אחרים,
החל מראשי מדינה ועד לראשי הוועד. (מזל שיש עוד חברים המבטיחים ומקיימים).
אשר על כן אני ממעט להוציא את הראש מהקונכייה שלי,
לא למפגשי הזדהות למיניהם ולא להתארגנויות כאלה ואחרות,
ובטח שלא להפגנות בעד או נגד. אז מה נשאר לעשות? לחכות!
לחכות ולראות איך ייפול דבר ומה יביאו ימים.
כך למעשה התחלתי גם אני ביצירת תרבות העוני הרוחני שלי.
אך זו למעשה הסיטואציה המסוכנת ביותר לאזרח במדינה דמוקרטית: "שב ואל תעשה",
"חכה ותראה", "תן לזמן לעשות את שלו".
זהו בעצם מצב קיומי שבו אתה נותן לכל השודדים,
הליסטים והמרעין בישין לצאת אל הרחוב המשותף ולעשות בו כאוות נפשם,
בעוד אתה מחכה לראות מה יהיה.
"אדם שאינו מתכנן צעדיו ואינו מגיב לצעדי אחרים,
ימצא עצמו ביום מן הימים במקום ובצורה שלא היה רוצה למצוא עצמו", אמר חכם אחד. (כנראה מהמזרח. חכמים המזרחים האלה).
כשראיתי מודעה קטנה בעיתון הקוראת להגיב בעזרת "שיעור לימוד"
של הישיבה החילונית נגד הכופרים והמנוולים ששרפו ספרי קודש באור יהודה,
קפצתי מיד וחזרתי לעצמי.
שוב הפכתי ל"אזרח המעורב", "האזרח האחראי", "האזרח הנאור" וכל העיטורים בהם
אני מעטר את עצמי מפעם לפעם,
על מנת להיפטר מאשמתם של אחרים, וחושב שאני עושה משהו.
"הפעם אני יוצא להפגנה הזאת ויהי מה!" אמרתי לעצמי, מעודד ברעייתי, המהווה עדה להתנוונותי האזרחית והחברתית.
"הפעם, אני לא מוותר!! אני יוצא נגדם בכל מחיר!"
ראיתי עצמי עומד מול כוחות הרשע בהפגנה רבת משתתפים ובהמולה אדירה בה אני נושא דברים שיהדהדו לאורך זמן.
דברים שיעמידו את כל "שורפיי הספרים למיניהם" על מקומם.
אותו שבוע התקיים שבוע הספר.
כמה סימבולי! דווקא בשבוע הספר, אנשים מוצאים את היכולת המרושעת לשרוף ספרים.
אני אצא ואפעל למרות כל עיסוקי, ונוכח חג השבועות,
שהוא למעשה החג הטראומטי של יהדות בבל, שכן באותו יום נערך ה"פרהוד" הגדול, שהוא הפוגרום הראשון והמכונן שגרם ליהודים להעתיק את מקומם מבבל לישראל ולמקומות אחרים בעולם.
נחרץ, שלם בדעתי, נרגש ובמצב רוח לוחמני כיאה למפגין מסור, אני מגיע להפגנה…
ולא מוצא אותה!
ממש כך! אני לא מוצא את אותה הפגנה שהייתי אמור להשתתף בה.
אני שואל: "איפה העירייה?" כי לרגע חשבתי שאולי טעיתי, אבל העירייה עומדת על מקומה וההפגנה רבת המשתתפים שהייתי אמור להשתתף בה לא קיימת.
עכשיו אני נתפס למצב עקרוני… בשבילי זה פרינציפ!
עד שכבר יצאתי מהבית, לא למצוא את ההפגנה? מה זאת אומרת? הרי פיניתי שעה מהחיים.
איפה, לעזאזל היא מתחבאת, ההפגנה הזאת?
לאחר חיפוש קדחתני מצאתי פינה בתוך חניון חבוי במרחק מה מן העירייה,
מעבר לכביש, ומעבר לכל עניין.
הפינה היתה מגודרת במחסום או שניים וברצועות פלסטיק מפוספס המשמש באירועי פיגוע למטרת חסימת מתחם סטרילי.
מחצלות פרושות בתוך הגידור, שנראה כמו מכלאה ושם יושבים "כוחותינו,
אנשי הרוח החרדים למצבה של החברה בישראל".
"כוחותינו" נראו מדולדלים ומסתייעים במספר קטן של צעירים.
"זאת ההפגנה נגד שריפת הספרים?"
"זאת ההפגנה. ברוך הבא!"
ארבעה שוטרים עייפים מבקשים ממני לספר להם סיפור.
אזרח מקומי מחייך אלי ואומר: "אחלה חפלה עירקית עשית לנו…
מה אתה עושה פה עם המשוגעים האלה…?"
והנה אני רואה אנשים חשובים: ראש הישיבה החילונית, חברת כנסת מהשמאל,
מנכ"ל הקרן החדשה… אנשים נהדרים, חברים, אבל שלושה, אולי חמישה,
ומספר מצומצם של תלמידי חכמים חילונים.
האם הם יוכלו לעמוד בפרץ הארור הזה, אני חושב לעצמי, מבועת.
כשראיתי מיקרופון ורמקול נרגעתי:
לא נורא שאנחנו רחוקים, לפחות יש רמקול, עוד מעט ישמעו אותנו, והנה יש גם שלטים…
שלושה שלטים על פסי דיקט קטנים עמדו מאחורינו. באותיות רש"י היו כתובות סיסמאות קשות.
כשרצינו להתחיל ב"הפגנה" גילינו שהמיקרופון לא פועל וגם לא הרמקול.
"אין בטריות!" הניף ידיו לצדדים וקיצר את צווארו לעבר כתפיו האחראי על הלוגיסטיקה.
לוגיסטיקה… אני חושב לעצמי.
כמה לוגיסטיקה צריך בהפעלת בטריה של מיקרופון עלוב אחד?
עכשיו נתחוור לי שלא רק שלא יראו את "ההפגנה", כנראה גם לא ישמעו אותה.
ככל הנראה גם לא יזיז לאף אחד שהייתה פה "ההפגנה".
עליתי על הטוסטוס שאתו הגעתי.
חשבתי לעצמי שכדאי לבוא עם טוסטוס ולא להסתבך בפקקים בגלל "ההפגנה" וחזרתי לעיסוקי.
עכשיו היה ברור שהפקק היחיד שנמצא הוא אנחנו, קבוצת המפגינים הקטנה.
פקק שלבטח לא יסגור את הבקבוק ממנו ייצא הג’יני החברתי הבא.
היה שווה להגיע רק על מנת לשמוע מעט מהדברים של חברת הכנסת לעתיד צביה גרינפילד
ולהשמיע מעט ממחשבותיי: רבותי, המדינה הזאת מתרסקת, אל תגידו שלא אמרנו.
כמה כופרים מטורפים שרפו ספרי הברית החדשה ואיש לא מעניש אותם על כך.
הם מהווים משל למקומות אחרים, חס ושלום, לפעולה שפלה שכזו חייבת לבוא תגובה מיידית.
אי אפשר להגיב אחרי שלושה שבועות למעשה נורא כמו שריפת ספרים, חייבים להגיב מיד.
תגובה חייבת להיות מאורגנת ולא מצ’וקמקת, עם משתתפים, עם עזרים, עם רמקול ועם בטריות.
אי אפשר שבגלל מעט גשם מבטלים הפגנות ובגלל בטריה של אצבע אחת לא תבוא תגובה הולמת.
תגובה חייבת לבוא במיידיות ואם אחרה לבוא כאילו לא הייתה כלל.
החברה הישראלית היום חולה. חייבים להקים קבוצות "תרופה חברתית"!
חייבים להתארגן ולהקים גופי תגובה הולמים בכל המערכות, לאו דווקא במערכות המפלגתיות.
חייבות לקום קבוצות תגובה, בתקשורת, ברחוב, במוסדות בכל מקום.