יוסי אלפי - פסטיבל מספרי סיפורים - תיאטרון העם

  חדשות
 קבלת תואר אזרח כבוד של העיר גבעתיים 28.5.17

יוסי אלפי - פסטיבל מספרי סיפורים בא לחיפה! למידע ולרכישת כרטיסים לחצו כאן

מכתב משתתפות קורס מספרי סיפורי מחזור כ"ג

שידורי הפסטיבל ברדיו - רשת ב' - לחצו כאן

חמש הנשים הטובות בחיי - מופע יחיד של יוסי אלפי לכבוד יום האשה - מצחיק, מרגש, משכיל ומרענן לפרטים לחצו כאן

דרך ייחודית למופע עם יוסי אלפי במסגרת שבוע הספר, לפרטים לחצו

כדאי להתעדכן בלוח המופעים של תיאטרון העם. לכניסה ללוח המופעים לחצו כאן.

יוסי אלפי בראיון לתוכנית "ישר ללב", צפייה מהנה

"מדינת ישראל כמשל להתחלות וסופים "- טור אורח מתוך מגזין אפוק טיימס גיליון ינואר 2014

הדמיון הוא אבי אבות החדשנות - יוסי אלפי טור מתוך מגזין אפוק טיימס גיליון מאי 2014

יוסי אלפי מקבל פרס רמת גן לספרות על מפעל חיים - מקומון רמת גן 3.4.2014

תמונות מקורס מספרי סיפורים פברואר 2016, ליד מכללת הגליל המערבי

שיחות אישיות עם יעקב אגמון, אורח: יוסי אלפי, גלי צהל 30.08.14

יוסי אלפי - יקיר העיר רמת גן לחצו כאן

יוסי אלפי וארקדי דוכין מתוך אירוע של פסטיבל מספרי סיפורים 2014. צפו

לגלריית פסטיבל מספרי סיפורים 2015 לחצו כאן

סיפור שאינו נגמר - ידיעות אחרונות לקריאה לחצו כאן

גלריית תמונות פסטיבל מספרי סיפורים 2016 לחצו כאן

העונה החדשה של פסטיבל מספרי סיפורים, שידורים בערוץ 10, כל יום שישי בשעה 14:45 לחצו כאן

סיום קורס "המורה המספר" - כוחו של הסיפור בהוראה קורס מספרי סיפורים ייחודי למורים ע"י יוסי אלפי

לקראת הפקת הספר אלבום המעברה - נשמח לכל מידע שיש לכם לספר לנו על המעברה שלכם. לפרטים נוספים לחצו כאן

"בשביל הסיפורים" - מהדורה כפולה של סיפורים מפי יוסי אלפי, מספר הסיפורים הלאומי. עכשיו בחנות שלנו

לימי עיון, כנסים, אירועים סמינרים בהנחיית יוסי אלפי - הכנסו!!

חדש!!! חנות המוצרים שלנו נפתחה... ספרים, דיסקים ו-DVD...

חדש!! סרטוני פסטיבל מספרי סיפורים ב youtube לצפייה לחץ כאן

הדת שלי היא תרבות והאמונה שלי היא האמנות - יוסי אלפי טור מתוך מגזין אפוק טיימס גיליון יוני 2014

דרך ייחודית לחגוג ערב סיפורים בהנחייתו של יוסי אלפי

יוסי אלפי הופיע במסגרת פסטיבל מספרי סיפורים הבינלאומי באמסטרדם לפרטים לחצו כאן

הרצאה לעסקים: סיפרת-שיווקת - 10 צעדים לשיווק העסק שלך באמצעות סיפור

סיפורם של המוסיקאים של מחר בהנחיית יוסי אלפי

"אני מחפש את הדרך אליך." ביטויים של ביקורתיות ומחאה בקליטת העלייה במדינת ישראל בשירתו של יוסי אלפי

  אכול ושתה? איבדנו את זה
אכול ושתה? איבדנו את זה (21/6/2008) Ynet
כשהטלוויזיה מלעיטה אותנו בתוכניות בישול-גורמה
ומנגד מיליון עניים יכולים להרשות לעצמם
רק מוצרי יסוד שהולכים ומתייקרים,
נראה שאיבדנו את הפרופורציות

"והנה ששון ושמחה, הרוג בשר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו, כי מחר נמות". (ישעיהו כ"ב, פסוק י"ג).

כשלמדתי בבית הספר את הפסוק הזה, לא ממש הבנתי את מהותו.

הייתי תלמיד בבית הספר הממלכתי דתי "נצח ישראל בנים" בפתח תקווה.

בשנות ה-50 ההתייחסות למושג האוכל היתה שונה בתכלית מבימינו.

 

לחם עם ריבה היה ארוחת בוקר, בצהריים אכלנו לחם עם מלח והפלאפל היה אז המאכל הלאומי של ה"עשירים".

מי שהיה לו גרוש בכיס היה קונה חצי מנה וחוסך את החצי השני.

המושגים "מסעדות גורמה" ובישול "קורדונבלה" היו ידועים אך למתי מעט, בלתי מזוהים.

 

הימים ימי קליטת עלייה, בנייה, התפתחות, ימי חזון הגאולה, ימי התקוות הגדולות למדינה,

לעם היהודי ולחזון הנביאים "ושבו בנים לגבולם".

מי בכלל שם לב למה שאוכלים?

הבילוי הגסטרונומי הבלתי המעורער של העשור הראשון שלי וימי ראשית המדינה הסתכם

באכילת "קארטופלך" מהקומזיץ וקניית פיתות חמות מהמאפיה.

 

ברבות הימים הפכנו למדינה של שפים וטבחים מדופלמים,

כל תתרן וכל חסר חוש טעם הפך בשלן עולמי.

לא עובר יום ללא תוכנית בישול טלוויזיונית המביאה את הטוב שבמאכלי העולם,

שמתבשלים במטבחים המפוארים ביותר.

שלא לדבר על הרדיו ועל מוספי סוף שבוע בעיתונים.

 

השפים הפכו לנביאי העם הישראלי!

 

 

הם מוזמנים לחוות דעה לא רק על מצבנו הגסטרונומי והבריאותי,

אלא גם בנושאים הרי גורל: מכלכלה וחינוך עד להגנה וביטחון.

בסוף שבוע מגדילים לעשות,

מדורי האוכל כפולים ומכופלים ואילו בטלוויזיה מציגים תוכניות בישול מקבילות בכל הערוצים.

על מדפי הספריות תמצאו אפילו ספרי בישול לילדים.

 

לאחרונה אנחנו אפילו עדים למשטר של רודנות במטבחו של השף.

בצבעי אדום, שחור ולבן יוצאים המבזקים (למי היו צבעים אלה בדגל? ... יפה!).

אש עולה מן המסך וצעקות מחרידות, המזכירות קציני סטאלאגים

פורצות מפיו הכועס של השף (היפוכונדר כמוני, יכול לקבל אולקוס רק מהפרומואים).

השף איננו מרוצה!!! הוא צועק !!!! הוא גוער!!! הוא מזרה אימה!!!

חבורה אומללה של פרחי שפים רצים ומתרוצצים במטבח בניסיון לרצות אותו.

אלוהים, איך אפשר לעכל אוכל גורמה שכזה?

 

מנגד, מדורי התרבות הולכים ומצטמצמים,

הוצאות הספרים כבר לא מוציאות לאור ספרי שירה, כי לא קונים.

פעם היו מביאים ספר שירים מתנה, היום בקבוק יין.

 

מה קרה לנו? שכחנו שאוכל בא בסופו של דבר על מנת להשביע?

הרי נאמר: "ואכלת ושבעת והותרת וברכת".

 

 

 

אז מי בעצם קהל הבשלנים בשיעורי השפים המתוקשרים הללו?

הרי יותר ממיליון אנשים בארץ מוגדרים כעניים מרודים.

רוב תושבי המדינה הם קשי יום העובדים לפרנסתם.

מחירי מוצרי המזון הבסיסיים מרקיעים לתקרה.

העמותות מחלקות מזון לרעבים, במדינה עשירה, כאילו עניה.

פעם היו יוצאים להפגנות: "לחם! עבודה!"

היום נכנעים ומחכים בתור לקבל קרטונים של עמותות ולאסוף ירקות רקובים בסוף יום השוק.

 

 

הרעבים לא קונים עיתון ולא רואים טלוויזיה אבל אנחנו עסוקים ב"אכול ושתו".

חשבתי שדברים אלו שנכתבו לפני יותר מאלפיים שנה תיארו אורגיות של אכילה וזלילה.

אך מתברר שלא כך הוא אלא שה"אכול ושתו" המתוקשרים של ימינו,

מהווים כנראה את קריאתו האחרונה של הנביא.

נביאי ה"אכול ושתו" של היום הם סלבס טלויזיוניים, כבר לא צריך את ישעיהו.

 

אני אוהב לאכול, אני מאוד אוהב לבשל, גם אוהב מסעדות,

אוהב את החיים ומעריך שפים וידעני אוכל, אבל הגזמנו.

 

כנראה שכבר בשנות ה-50 של ילדותי ידעתי.

היינו רעבים, אבל מלאי תקוות. ארוחה חמה בבית הספר ושיעור של תזונה

היו בחזקת "מי יצילנו מרעב".

 

שיר מתוך ספר השירים שלי, "איך עושים עירקי" מצביע על כך עוד מאז:

 

שיעור תזונה

בשיעור של תזונה

על בטן ריקה

שואלת המורה הרפז

"היכן שמים ת’צלחת למנה עיקרית

והיכן המזלג ומקומה של כפית

מה מזין במנה ראשונה –

ועניינו של קינוח במנה אחרונה".

וכולם מצביעים וצועקים "אני" "אני"

וביניהם מרים אצבע גם אני.

גם אני.

 

והראשון שעונה לא אני

לא אני.

ממצמץ בלשונו ואומר הוא כך:

"אצלנו אוכלים שלוש מנות

וכל אחת מוגשת לחוד.

בצלחת עליונה מגישים ראשונה.

ואת העיקרית ממלאים בתחתונה.

בצד ימין סכין.

בשמאל מזלג.

ומפית בתוך כוס.

ורפרפת מוגשת בסוף"

 

השני מוסיף עוד מנת מרק

השלישי מתווכח על קיומו של מזלג.

ועוד מילה על מקומה של שתייה

אם בריאה היא, אם רצויה.

ואני מביט

תוהה ובוהה

ומגיע תורי

לענות: "נו?"

"כן, המורה חלמתי"

"כן, אתה תמיד חולם.

ובכן אדוני ואיך אצלכם?"

"אצלנו..." אמרתי לאחר היסוס

"אצלנו, המורה, זה שונה.

אמא שמה את כל האוכל

על השולחן.

את כל הצלחות אחת על השנייה

ולמעלה שמה כפות לאכילה."

 

"ומזלג וסכין

אין דבר שכזה?"

 

"שמים אורז ועליו את המרק

אם יש עוף זה טוב.

ואם אין אז אורז

ושתייה זה מים

ואין מנות ראשונה או אחרונה.

יש לשבת לאכול ולקום..."

 

והיתה שתיקה

והמורה הרפז אמרה:

"באמת יש ממי ללמוד!!

חה חה חה".

 

ושפתה העבה נפלה.

ופיה נפער לחיוך

והחיוך הפך לצחוק רועם.

"באמת יש ממי ללמוד.

משפחה שכזאת"

 

ואני הפכתי כל כך קטן

כמו הצימוק בגזר במנה ראשונה.

ולא הבנתי שצריך לסתום ת’פה.

וכשפעם אחרת ישאלו

או שאשתוק או שאשקר

מנה ראשונה, שניה, שלישית

וכו’

וכו’

וכו’

ושיהיה סדר

ושהאוכל ירד

על פי התוכנית.

נקודה.

 

אז אכול ושתו כי מחר נחיה. ואם אמנם נחיה מה יהיה אז?

תיאטרון העם ישראל (2001) בע"מ    רח' גרשון 41, תל אביב    טלפון: 03-5616124    פקס: 03-5616088
© כל הזכויות שמורות. כל הפרסומים והחומרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים ומיועדים לצפייה באתר זה בלבד.

נבנה ועוצב ע"י Pagers-Design