יוסי אלפי - פסטיבל מספרי סיפורים - תיאטרון העם

  חדשות
 קבלת תואר אזרח כבוד של העיר גבעתיים 28.5.17

יוסי אלפי - פסטיבל מספרי סיפורים בא לחיפה! למידע ולרכישת כרטיסים לחצו כאן

מכתב משתתפות קורס מספרי סיפורי מחזור כ"ג

שידורי הפסטיבל ברדיו - רשת ב' - לחצו כאן

חמש הנשים הטובות בחיי - מופע יחיד של יוסי אלפי לכבוד יום האשה - מצחיק, מרגש, משכיל ומרענן לפרטים לחצו כאן

דרך ייחודית למופע עם יוסי אלפי במסגרת שבוע הספר, לפרטים לחצו

כדאי להתעדכן בלוח המופעים של תיאטרון העם. לכניסה ללוח המופעים לחצו כאן.

יוסי אלפי בראיון לתוכנית "ישר ללב", צפייה מהנה

"מדינת ישראל כמשל להתחלות וסופים "- טור אורח מתוך מגזין אפוק טיימס גיליון ינואר 2014

הדמיון הוא אבי אבות החדשנות - יוסי אלפי טור מתוך מגזין אפוק טיימס גיליון מאי 2014

יוסי אלפי מקבל פרס רמת גן לספרות על מפעל חיים - מקומון רמת גן 3.4.2014

תמונות מקורס מספרי סיפורים פברואר 2016, ליד מכללת הגליל המערבי

שיחות אישיות עם יעקב אגמון, אורח: יוסי אלפי, גלי צהל 30.08.14

יוסי אלפי - יקיר העיר רמת גן לחצו כאן

יוסי אלפי וארקדי דוכין מתוך אירוע של פסטיבל מספרי סיפורים 2014. צפו

לגלריית פסטיבל מספרי סיפורים 2015 לחצו כאן

סיפור שאינו נגמר - ידיעות אחרונות לקריאה לחצו כאן

גלריית תמונות פסטיבל מספרי סיפורים 2016 לחצו כאן

העונה החדשה של פסטיבל מספרי סיפורים, שידורים בערוץ 10, כל יום שישי בשעה 14:45 לחצו כאן

סיום קורס "המורה המספר" - כוחו של הסיפור בהוראה קורס מספרי סיפורים ייחודי למורים ע"י יוסי אלפי

לקראת הפקת הספר אלבום המעברה - נשמח לכל מידע שיש לכם לספר לנו על המעברה שלכם. לפרטים נוספים לחצו כאן

"בשביל הסיפורים" - מהדורה כפולה של סיפורים מפי יוסי אלפי, מספר הסיפורים הלאומי. עכשיו בחנות שלנו

לימי עיון, כנסים, אירועים סמינרים בהנחיית יוסי אלפי - הכנסו!!

חדש!!! חנות המוצרים שלנו נפתחה... ספרים, דיסקים ו-DVD...

חדש!! סרטוני פסטיבל מספרי סיפורים ב youtube לצפייה לחץ כאן

הדת שלי היא תרבות והאמונה שלי היא האמנות - יוסי אלפי טור מתוך מגזין אפוק טיימס גיליון יוני 2014

דרך ייחודית לחגוג ערב סיפורים בהנחייתו של יוסי אלפי

יוסי אלפי הופיע במסגרת פסטיבל מספרי סיפורים הבינלאומי באמסטרדם לפרטים לחצו כאן

הרצאה לעסקים: סיפרת-שיווקת - 10 צעדים לשיווק העסק שלך באמצעות סיפור

סיפורם של המוסיקאים של מחר בהנחיית יוסי אלפי

"אני מחפש את הדרך אליך." ביטויים של ביקורתיות ומחאה בקליטת העלייה במדינת ישראל בשירתו של יוסי אלפי

  ישראלי, דבר ערבית
ישראלי, דבר ערבית   (15/7/2008)  Ynet
כילדים שנאנו את אמהותינו
כיוון שדיברו שפה זרה.
רק כשהתבגרתי הבנתי:
אפשר לעשות שלום עם עצמנו רק אם נדע
את שפת הורינו.
וכך גם עם שכנינו

כשהיינו ילדים פתח תקוואים, היינו, שולם ואני חברים מאוד טובים. החברות בינינו התבססה בעיקר על שנאת אמהותינו. לא שנאנו אותן אישית, אלא את מנהגן ה"לא ישראלי", המנהג לדבר בשפתן.

אמא של שולם דיברה אתו יידיש עד גיל שש. אמי דיברה אתי ערבית עיראקית עד גיל שש. שנינו שנאנו את השפות "הזרות" וראינו ב"זרותן" של אמהותינו, איום על ישראליותנו הנכספת. לשאלה המוכרת: "אתה סברס"? שנינו ענינו במהירות האור ובהבזק מוח ישראלי מתקדם: "כן! כן!! אנחנו סברס"!! להיות ילידי הארץ נחשב בימים ההם לנס התפתחותי של היהודי החדש. רצינו להיות צברים, להיות מעלי קוצים מן החוץ על מנת לשמור על התוך המתוק והרגיש.

לא עוד יהודי ניקלה! לא עוד גלותי חפוי ראש, כי אם ישראלי, סברה, קוצני ומיוחד. 

בבית הספר בימים ההם לימוד הערבית היה חובה, והיידיש השתכחה לה כאילו לא הייתה קיימת. עם הזמן החיים הובילו אותי ללמוד יידיש. את אותה שפה שחבר הילדות שלי, שולם, כל כך לא רצה לדעת, למדתי אני בשקיקה לקראת ההצגות ביידיש של "כנר על הגג". התחלתי לדבר את השפה כמו גליציאנר מצוי ולימודי הביאו אותי אל נבכי היהודי ה"גלותי" והתאהבות בשפה ובתרבות המסועפת שמאחוריה.

את לימודי התיכון סיים שולם ללא ידיעת יידיש. תעודת הבגרות שלו הכילה ידיעה מצומצמת של השפה הערבית, שהייתה כאמור שפת חובה. ואילו אני בחרתי לשכוח את הערבית שלי מתוקף היותי "ישראלי". בגיל מאוחר יותר, כשלמדתי שהמזרח התיכון הוא המקום שממנו לא יצאתי מעולם, הבנתי כי השפה הערבית היא חשובה לאין ערוך, במיוחד לנו כישראלים.

השלום פתח גבולות ומצאתי עצמי נוסע למצרים, ירדן, טוניס ומרוקו מבלי לדעת ערבית. בצדו השני של העולם גיליתי ילדים אמריקנים לומדים ספרדית כלשון שכניהם מדרום. התחוור לי האבסורד שבו אנו חיים – ישראלים שלא רוצים לדעת את שפת האיזור.

אבות אבותינו כתבו את הקלאסיקה של השירה הערבית, אבותינו חיו לצדהערבים פה בפלשתינה, אנחנו עוד זכינו לראות את הסרט המצרי בטלביזיה בערבי השבת. ומה טומן העתיד? הרי ילדינו ראו ערבים בילדותם כבנאים, שיפוצניקים, גננים ושרתים. מה הפלא שהם לא אוו ללמוד ערבית. נכדינו כבר לא רואים ערבים, לא מדברים עם ערבים ואין להם כמעט הזדמנות לפגוש וללמוד את השפה הערבית. קירות הגבול רמים וירוקים. הם שמו את מבטם מערבה.

מה עושים בלי ערבית? הרי אין דרך שנהיה חלק מהסביבה הזאת ללא ידיעת השפה המקומית. היום בו התקבל מינויה של שרת החינוך הנוכחית, היה בעבורי יום של חג. ראשית, הערכתי את פועלה ושמחתי על כך שבעניין זה לפחות יבואו שינויים לטובה: הנה השמאל הנאור, הנה הרוצים למצוא את הידידות בסביבה ואת הסביבה הידידותית.

מיהרתי לקבוע אתה פגישה ולומר לה בהתלהבות: זו היא שעה יפה להחזיר מחדש את השפה הערבית למערכת החינוך, החלטה שתחייב את הצעיר הישראלי לדעת את שפת שכניו. בהחלטה זו יש אמירה עולמית למושג שלום. זו הכרזה גלובאלית ומשמעותית שהנה פנינו לשלום. זו גם חדשה טובה לכל המורים לערבית, שלא מצאו את פרנסתם בשנים האחרונות. זו אמירה לכל המשכילים הערבים במדינת ישראל לחזור למעגל ההוראה ולמקצוע הוראת הערבית. זו ההזדמנות להפגיש בין הישראלי היומיומי לערבי היומיומי.

כך הפלגתי בשבחי לימוד השפה הערבית. זמן מועט אחרי הפגישה, התבשרתי על ביטולה המוחלט של השפה הערבית במערכת החינוך. הבנתי שהוצאנו עצמנו סופית מהמזרח התיכון.

מספר שבועות בלבד לאחר מכן, הופיעה ידיעה אחרת שבישרה כי משרד החינוך חזר בו: השפה הערבית תישאר בתוכנית הליבה... עד לגיבוש "עקרונות הרפורמה", עקרונות שיהיו מקובלים על ידי מוסדות החינוך החרדיים מן הסתם.

אם זה לא היה אבסורד מטורף ומצחיק זה היה בטח עצוב. הרי אלו סממני הגרוטסקה החברתית הקלאסית. כנראה שצריך להזכיר גם ליהודים החרדים שיהודים טובים ומקודשים כמו שלמה אבן גבירול והרמב"ם כתבו בשפה הערבית את מיטב הספרות והשירה הקלאסית.

אני מניח שהמצב שנוצר הוא שהמציאות והחברה הישראלית חזקים מהשלטון ומהממשלה. הכלכלה מנצחת את האוצר, הפשיעה מנצחת את המשטרה, הסביבה מנצחת את המשרד לאיכות הסביבה, ונדמה שגם כאן למדה החברה הישראלית ל"נצח". החברה יצרה בהצלחה "עוקף" ערבית. מי בכלל רוצה לחשוב שיש שפה כזו?

שרת החינוך לשעבר הגדילה לעשות והציעה להסיר משלטי הרחוב ומשלטי ההכוונה את השמות בערבית. כך שכביש עוקף המזרח התיכון יתרחב ויתעצם.

איך אפשר יהיה לעשות שלום עם שכנינו ללא ידיעת שפתם? איך אפשר יהיה לעשות שלום עם עצמנו ללא ידיעת שפת הורינו? איך אפשר לעשות שלום עם סביבתנו אם מאסנו בה?

קמתי בבוקר כשכמה מחברי עומדים בתור לקבל דרכון פולני, דרכון גרמני, דרכון רומני, איטלקי או אחר מכל הבא ליד. העיקר דרכון זר. כמו זרותן של אמהותינו שלא ידענו להבין. קמתי בבוקר וחשבתי שאותו משורר, שאול טשרניחובסקי, ידע מה הוא שח כשקבע ש"האדם הוא תבנית נוף ארץ מולדתו".

קמתי בבוקר וחשבתי לעצמי,
כמה אמונה עוד נצטרך לייצר בעצמנו על מנת להמשיך ולחיות?

הרי צדיק באמונתו יחיה. מאיפה מגייסים עוד טיפה של אמונה בעתיד ובשלום?

"שחקי שחקי על חלומות
זו אני החולם שח
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך".

(שאול טשרניחובסקי)

תיאטרון העם ישראל (2001) בע"מ    רח' גרשון 41, תל אביב    טלפון: 03-5616124    פקס: 03-5616088
© כל הזכויות שמורות. כל הפרסומים והחומרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים ומיועדים לצפייה באתר זה בלבד.

נבנה ועוצב ע"י Pagers-Design